ביטחון עצמי מתוקן

עד עתה הסברנו איך מגיעים למידת הביטחון, ביטחון בהשם, אולם האם "עבודת הביטחון" סותרת "ביטחון עצמי"? האם המשמעות של ביטחון בהשם פירושה חוסר הערכה עצמית, חוסר אונים והיסמכות על הקב"ה בלבד?

וודאי שזה לא כך.

וודאי שאדם צריך לחוות גם את הערך העצמי שלו ולהיות בטוח ביכולות שקיבל מהקב"ה, אך זה עצמו צריך להיעשות באופן מתוקן מבלי לסתור את תודעת הביטחון בהשם אלא ככלי למעשי המבטא את תחושת הביטחון בקב"ה.

תוהו ותיקוןכדי להבין כיצד אכן מגיעים לאותה חוויה מתוקנת של ביטחון עצמי, צריך להסביר ראשית מהו ההיפך של אותה חוויה מתוקנת. בחסידות ובקבלה מוסבר כי ההיפך של תיקון הוא תוהו.

עולם התוהו ועולם התיקון
בעולם התוהו, כל מידה, כל ספירה, כל חוויה היא בעלת ביטחון עצמי מופרז. התוצאה של הביטחון העצמי המופרז בעולם התוהו היא משבר, שבירה, מה שמכונה בספרי הקבלה "שבירת הכלים". כך גם לגבי אדם שמתנהג באופן של תוהו (ההיפך מאופן מתוקן). אדם שסומך רק על עצמו אני אצליח, אני יכול, אני ואני התוצאה של זה היא משבר.

יחסי גומלין
החוויה של ביטחון מעולם התוהו, חוויה שאדם נסמך רק על עצמו מביאה אותו להפרזה. הפרזה שתתבטא ביחסי גומלין עם החברה. במקום של תוהו אדם מעריך את עצמו ביחס לחברה. ההסתכלות על מי אני היא לפי מי שמסביבי. אני יותר טוב מהם (ולכן אני מתמלא בכוח ובחשיבות עצמית), או שאני פחות מוצלח מהם (ולכן אני מרגיש מפוחד ומאוים), בשני האופנים סוף ההפרזה להביא לשבירה.

זהו שבעולם התוהו (עולם רוחני שהיה קיים לפני שהקב"ה ברא את עולם התיקון), הייתה שבירת הכלים. כל אחת מהספירות ראתה את עצמה כחשובה ביותר, היא לא התחברה עם זולתה. כל אחת מהן אמרה "אנא אמלוך" – אני אמלוך, אני בראש, והתוצאה הייתה שבירת הכלים.

עולם התיקון
החוויה של עולם התיקון היא שונה. במקום של תיקון האדם חווה שכל מה שיש לו מגיע מהבורא, מקור הטוב. ההרגשה היא שקיבלתי בדיוק מה שמגיע לי לא פחות ולא יותר. לכן, ההערכה עצמית שלי אינה מותנית בסביבה כלל, אני לא מודד את עצמי ביחס לחברה שסביבי.

המהות האמיתית שלי היא הנשמה האלוקית שיש בי, וזה אינו תלוי סביבה. זה בי בלי קשר לחברה שמסביבי. לכן גם אף אחד לא יכול לקחת ממני את הטוב שיש בי.

גם מי שמסביבי קיבל את המהות האמיתית שלא מהבורא, ולכן לא שייך להשוות בינינו, וממילא ההערכה עצמית שלי היא כלפי הקב"ה ולא כלפי אנשים אחרים.

ייחודיות
בעיניים של הבורא לכל אחד יש תפקיד וייחוד משלו, כל אחד הוא מיוחד בדרכו שלו. יותר מזה, הקב"ה נתן תפקיד מיוחד לכל אחד מאיתנו ויחד עם זה נתן את הכוחות המיוחדים לבצע את התפקיד. לכן המעלות שיש בי הם לא בזכות עצמי, קיבלתי אותם מתנה כדי להשתמש בהם לעבודת הבורא. מצד שני, גם החסרונות שבי הם לא ממני, הקב"ה ברא אותנו עם חסרונות. הוא ברא אותי עם חסרונות בכוונה כדי שתהיה לי עבודה בעולם הזה, שיהיה לי את מה לתקן. ממילא, אין לי מה להשוות את החסרונות שלי עם חסרונות שאחרים, ואין לי מה להעריך את עצמי ביחס לאחרים. כל אחד קיבל את המשימה שלו ואת המעלות והחסרונות המתאימים לכך.

כאשר מסתכלים בצורה כזו מתוקנת, מבינים שאך אחד גם לא יכול לקחת ממני את הייחודיות שלי, לכן לא צריך להרגיש מאוים על ידי אחרים, להיפך צריך להתחבר איתם. בכל אחד יש את המעלה המיוחדת שאין באחרים ורק ביחד אנחנו מגיעים לשלימות משותפת.

מעלות וחסרונות
במקום של התוהו, החסרונות מכניסות אותנו לפניקה. כיוון שאנחנו מעריכים את עצמנו לפי הסביבה, אז חסרונות מאיימים על הקיום שלי. אם יש לי חסרונות אני שווה פחות מהסובבים אותי ולכן מנסה להסתיר את החסרונות שבי.

בתודעה מתוקנת, אני מבין שהמעלות והחסרונות מגיעות ממנו ולי רק נשאר לעשות איתם את העבודה. ביתרונות להשתמש כדי לגלות אור בעולם ואת החסרונות לתקן. לא צריך לפחד מהחסרונות, צריך רק לדעת שהם השליחות של יבעולם, אותם אני צריך לתקן.

גסות הרוח
זהו שאדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) מסביר בתניא (פרק כ"ז), כי מי שנופל לעצבות בגלל החסרונות שלו הוא גס רוח. שהרי ממה העצב נובע, מההרגשה שמגיע לי יותר, מחוסר ההכרה בכך שהכל בהשגחה פרטית וקיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריך לקבל, ועכשיו רק צריך לגשת לעבודה.

ביטחון מתוקן
במקום בו אני יודע שמה שיש לי זה מהבורא, אפשר להתמלא בביטחון עצמי מתוקן. לא הרגשת ישות של אני יכול ואני מצליח, אלא ביטחון בערך העצמי שהבורא נתן לי. הרגשה שאני שלם ושווה, בעל מעלות (וחסרונות), יכול לפעול ולהצליח, והכל בזכות הקב"ה.

בתודעה של התוהו לעומת זאת, האדם מרגיש ריקנות ולכן צריך להתמלא על ידי עשייה ועל ידי קבלת הערכה מהסביבה. לכן מי שחי בתודעת התוהו, מחפש כל הזמן לפעול על מנת לקבל חיזוקים מהסובבים אותו, ללא החיזוקים הוא נשבר.

אוצר
כאשר מאבדים אוצר, התגובה לאבידה היא לפי המקום בו האוצר אבד. אם האוצר אבד מחוץ לבית, נכנסים לפניקה ולבהלה כדי למצוא אותו, לעומת זאת אם האוצר אבד בבית, אין מה להיבהל. אני יודע שבסוף אמצא אותו, זה רק עניין של זמן הוא הרי בבית שלי.

כאשר יש הרגשה של ריקנות, וצורך לקבל חיזוקים מבחוץ, האדם פועל מתוך פניקה ובהלה. אך כאשר ההערכה עצמית שלי אינה תלויה בסביבה, אין ממה להיבהל, אני יודע שהכל נמצא בתוכי וזה רק עניין של זמן לגלות את זה. הערך העצמי שלי נמצא בי, אני לא מחפש את זה בחוץ, אני לא בספק אם אמצא אותו או לא, ולכן אני נשאר רגוע ופועל מתוך מנוחה.

לבחור נכון
מתוך ההבנה הזו של ביטחון עצמי מתוקן, והערכה עצמית נכונה, נבין כיצד משתמשים בזה לבחור את הבחירות הנכונות בחיים. נחלק את הבחירות לשני סוגים. בחירות בעניינים של חול, ענייני העולם ובחירות בעניינים לש יראת שמיים, ענייני קדושה.

ענייני העולם
כיצד מחליטים החלטות גורליות בחיים? החלטות בעניינים המשפיעים על כל חיינו – רפואה, פרנסה, מציאת בן זוג וכיו"ב, כפי שהסברנו קודם בנוגע לביטחון בכלל שיש לשלב את תחושת הביטחון יחד עם המעשה, עם עשיית הלכי, כך גם לגבי הבחירה.

הכלי בנוגע לבחירה הוא הפעלת שיקול הדעת. כלומר, צריך לבחון את המצב מכל הכיוונים, להתייעץ עם ידידים שמבינים, ולהשתמש בהיגיון ובשכל הישר להגיע להחלטה הנכונה ביותר. שיקול הדעת והפעלת השכל הם הכלי בטבע, והם אלה שפועלים את תיקון הטבע (כפי שהסברנו בפרק ג' לגבי תיקון הטבע על ידי העשייה הטבעית)

אך לאחר שכבר קיבלנו את ההחלטה, יש לדעת שזה בהשגחה פרטית, זהו רצון השם, ולפעול מתוך מנוחה ושמחה.

מציאת בן זוג
לדוגמא בנוגע לבחירת בן זוג. אין לנו תעודת ביטוח כי הבן זוג שבחרנו יתאים לנו גם בעוד 20 או 30 שנה. אדם שיסתמך רק על שיקול דעתו, לא יצליח כיוון ששיקול הדעת הוא לפי המציאות שיכולה להשתנות.

מאידך, רק לבטוח בהשם מבלי לבדוק, לא להתייחס לשיקולים הטבעיים, זה לא פועל את שיתוף הטבע והתיקון שלו. לכן, הבחירה חייבת להיות משולבת, גם הפעלת שיקול הדעת וגם היסמכות על הקב"ה.

ענייני קדושה
בבחירה בעניינים של קדושה גם צריך להפעיל שיקול דעת, אך כאן הבחירה היא לפי התורה. יש לעשות בירור תורני הלכתי של המצב ולפי זה לדעת מהי הבחירה נכונה ביותר. שוב, לאחר הבחירה יש לדעת כי זהו רצון השם ולעשות זאת בשמחה.

לחץ להצליח
לפעמים דווקא בענייני קדושה יש יותר לחץ ובהלה להצליח. לדוגמא, אדם שעוסק בשליחות, כאשר נכשל בשליחות, תחושת הכישלון מלחיצה יותר מכישלון בעניינים העולם. בענייני העולם זה פרטי שלי ,ולכן אני עוד יכול להתגבר על כך, אבל בענייני קדושה, אני מרגיש שנכשלתי במשימה של הקב"ה, פגעתי גם באחרים. זוהי גישה מוטעית. התפקיד שלנו הוא להחליט את ההחלטה הנכונה על פי תורה. לאחר מכן, לרצות, ליזום, לעשות ולהיסמך על הקב"ה.

שלב העשייה לאחר ההחלטה חייב להיעשות בצורה רגועה. אמנם בענייני קדושה זה קשה יותר, אך צריך לדעת שאם העשייה היא מתוך חרדה, זה מגיע מיצר הרע, ויש לעבור לעשיה מתוך מנוחה.

לסיכום
ההסתכלות שלנו על עצמנו חייבת להיות מתוך תודעה שהקב"ה נותן לנו את הכל. ההחלטות בענייני העולם נסמכות על הקב"ה. בענייני קדושה, לאחר שקיבלנו החלטה (מתוך בירור הלכתי), יש לפעול מתוך מנוחה ללא לחץ וחרדה.

יש החושבים שללא לחץ הם לא יפעלו, בפועל זה להיפך. פעולה מתוך לחץ משמעותה היא שאני הוא זה שעושה (לכן גם אני הוא זה שבלחץ), כיוון שיש לי כוחות מוגבלים אז גם הפעולות הנעשות יהיו מוגבלות.

אך כאשר הפעולה היא מתוך מנוחה, זה הקב"ה עושה דרכי, ממילא אפשר לפעול באופן בלתי מוגבל עם הכוחות הבלתי מוגבלים של הקב"ה.

ביטחון אמיתי
לכן אדם בעל ביטחון אמיתי ומתוקן, פועל מתוך מנוחה, אין לו חשש להתחבר עם הסביבה, עם אנשים אחרים. הוא לא חש מאוים מאנשים יותר מוצלחים ממנו, ולא מרגיש עליונות על אנשים פחות מוצלחים ממנו. אין לו בעיה לקיים את המצוות "ואהבת לרעך כמוך", הוא יודע שמי שנותן ומי שלוקח זה רק הקב"ה.

גם אם מישהו פגע בי , גם אם מישהו הזיק לי, כיוון שאני יודע שהכל בהשגחה פרטית, מה שקרה לי היה צריך לקרות לי. אותו אדם שימש כשליח של הקב"ה לעשות זאת, ולכן אין לי כעס עליו, אני לא סוחב משקעים מכל האנשים שפגעו בי.

גם אם יפטרו אותי מהעבודה, אני יודע וזוכר שהעבודה רק הייתה הכלי בטבע דרכו הקב"ה העביר לי פרנסה, הקב"ה ימשיך לדאוג לי גם לאחר מכן, וימצא את הדרך להעביר לי את הפרנסה. תחשוב ויהי טוב.

גאולה
חשיבה חיובית כזו משחררת אותי מהסביבה. אני לא תוצר של מה יחשבו עלי, או מה אני חושב שחושבים עלי. עיקר המבחן הוא דווקא לא בזמנים קשים, עיקר המבחן הוא בזמן רגיעה, בחיי היום יום. האם אני מרגיש ופועל מתוך שמחה, חופש, רגיעה, לא מתוך תסכול ומתח.

בימות המשיח נהיה פנויים לעשות בתורה ובחכמתה. גם היום מי שחי בתודעה של ביטחון, בתודעה של גאולה, פועל מתוך מנוחה ומצליח לפנות את עצמו לעסוק בתורה. זוהי הגאולה הפרטית המביאה לגאולה הכללית.